בן פרץ (פאול) וצפורה. נולד ביום הכיפורים תרע"ט (16.9.1918) במינכן שבגרמניה. האוירה בה גדל הנער היתה ספוגת יהדות וציוניות: מיום הכרזת-בלפור ניהל אביו, שלא על-מנת לקבל פרס, את המשרד הארצישראלי וכן אולפן לשפה העברית בעיר והבית שימש אכסניה למנהיגי התנועה הציונית ואף לבני-הנוער בדרכם מארצות מזרח-אירופה לארץ. הילד למד בבית-הספר היסודי היהודי ולאחר-מכן בבית-ספר תיכון מקצועי. בהגיעו לגיל ט"ו דרש מאביו להעלותו לארץ. הוא נשלח להכשרה חקלאית בחווה לגידול זרעים בדרום-גרמניה. בשנת 1935 עלתה המשפחה לארץ, והנער, שהצטרף ל"עליית-הנוער", עלה עם הקבוצה השניה שלה לגרעין-הנוער בתל-חי. מייד לבואו הוכרו בו סימנים מובהקים של כושר-מנהיגות וכתוצאה מגישתו הבוגרת והאחראית, בעיקר בענייני בטחון ועבודה, הוטלו עליו שני תפקידים חשובים: ריכוז-השמירה וסידור-העבודה. עם הקמת הישובים הראשונים של "חומה ומגדל" גויס כמפקד טנדר-נוטרים ולאחר-מכן כמפקד משוריין לחניתה ולמצודת-אוסישקין. בסוף 1937 יצא לכיבוש העבודה וההיאחזות ביסוד-המעלה ועד-מהרה נבחר כגזבר של קבוצת חולתה הצעירה וכרכז-הבטחון בה. עם קבוצתו זו עבר את תקופת-המאבק על כיבוש הדיג העברי באגם, ורוחו הטובה, צחוקו המלבב ותבונתו הרבה סייעו לא במעט לחברה כולה להתגבר על שעות-משבר-ודכאון קשות. ככל שהקבוצה גדלה התרחב גם שטח-פעילותו במוסדות המשקיים והבטחוניים של הקיבוץ והאיזור. כן ניהל מאבק חברתי עקשני למען היאחזות הקבוצה בגדה המזרחית של האגם ויסודה של דרדרה, היא אשמורה. בימי מלחמת-העולם השניה שימש כמפקד איזור יסוד-המעלה - חולתה ואף כחבר ועדת-הבטחון האזורית. אולם עם התחלת מלחמת- השחרור עבר לשירות צבאי פעיל. במארס 1948 גויס לצה"ל והיה מפקד ומדריך בקורסים לחבלה ולבסוף נתמנה מפקד גוש תל-חי. בינואר 1952 קיבל חופשה לשלושה חדשים כדי להחליף את מרכז-המשק בקיבוץ. ביום ו' בשבט תשי"ב (2.2.1952) יצא יחד עם קצין או"ם אל הגדה המזרחית בראש פלוגה של סירות-הקבוצה כדי לחפש שלושה חברים-דייגים שלא חזרו לחוף-חולתה ביום שלפני-כן; זה נעשה לפי הסכם מוקדם עם הסורים. אבל בהתקרבו לחוף נפתחה אש על סירתו. הוא נפצע ובדרך לבית-החולים מת מפצעיו. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות בחולתה. ב"שלושים" לנפלו הוציא קיבוץ חולתה חוברת לזכרו. ביום השנה הונחה אבן-פינה לבית-תרבות לזכרו ולזכר חבריו. הניח אשה ושלושה ילדים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב סרן.